חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

יפה ונועזת – המהפכה שהמציאה מחדש את הטבע

פרחים, אלו שנראים לנו כל כך ענוגים, פיוטיים ומלאי חן ועדינות, הם דווקא יצורים דיי מוחצנים מבחינה מינית.

באופן טבעי ובצורה שאינה משתמשע על שני פנים, כל פרח שם את עצמו לראווה כשהוא חושף ברבים את כל חלקי הרבייה שלו עם אבקנים זכריים זקורים ושחלות נקביות תפוחות, וזאת כדי לזמן אליו את המאביקים שבהם הוא חושק, אותם מיני חרקים וציפורים המאפשרים לצמח הפריה ורביה.

ריקי שחם מדיה
היביסקוס ופלומריה, ג׳ורג׳יה אוקיף, 1939
ריקי שחם מדיה
אור האירוס, ג׳ורגי׳ה אוקיף, 1924

בעצם יש כאן מפגש של שתי ממלכות, ממלכת הצומח וממלכת החי, וביניהן מתקיימת סימביוזה, זו אשר מעניקה חיים הרבה מעבר ליצורים עצמם אשר מקיימים את אותה הדדיות.

כי כיום, כל העולם כולו תלוי לחלוטין בצמחים הפורחים האלו ובאינטראקציה הטבעית שלהם עם בעלי החיים. קבוצה ביולוגית זו של צמחים פורחים היא הגדולה בממלכת הצמח (כ-350 אלף זנים) המספקים את מרבית החמצן אותו אנו נושמים ואת רוב המזון שאנו אוכלים. כל זאת, בזכות מערכת הרביה הייחודית בה נוצרים זרעים בתוך פרי שעוטף ושומר עליהם, בעוד הפרי עצמו נוצר אף הוא מתוך פרח שהופרה הודות לנועזות המינית הזו של הצמחים וטבעם של החיות לקחת תפקיד במעגל החיים השיתופי.

אבקני הפרחים נדבקים לגופן של חיות הבאות לשתות צוף, והן מפזרות את האבקנים הללו אשר מפרים את הפרחים

אבל איך הגיעו הפרחים להיות כל כך נועזים? דארווין כינה אותם ״תעלומה איומה״, כי בסולם האבולוציוני סוגי הצמחים הפורחים הופיעו פתאום כשלהם מבנה מוגמר ושלם, ללא זכר או סימן המעיד על תהליך התפתחות איטי הדרגתי כבשאר המינים. עובדה זו סתרה את תורתו, שכן המאובנים הקדומים ביותר של צמחים פורחים, מתקופת העלמותם של הדינוזאורים לפני כ-66 מליום שנה, מראים עלים ופרחים שהם דומים לחלוטין לאלה שאנו רואים היום בשדות ובמשתלות.

המחקר הביולוגי לא הצליח לפצח את התעלומה הזו, עד אשר הגיחה לאחרונה חוקרת בשם אלסה מריס פריס (Else Marie Friis), וכאישה היא הביאה זוית ראיה שונה לחלוטין לתחום המחקר של המאובנים אשר עד כה התבסס על תפיסה גברית תחרותית במקום יצירתית. אליסה חיפשה את הכוח היוצר של הצמחים, שכן היא הבינה עד כמה הופעתם של צמחים פורחים שינתה את פני הטבע ואפשרה יותר חיים ליותר מינים ששיתפו ביניהם פעולה.

ריקי שחם מדיה

הקיום בכדור כנראה התחיל בים, כשחיידקים כחולים דמויי אצות ירוקות מיקרוסקופיות סיגלו לעצמן שיטת חיים חדישה ומפתיעה – פוטוסינטזה (מוזמנים לראות פוסט בנושא בבלוג זה, ״קציר קרני השמש״). הם ספגו פחמן דו חמצני מהאויר ושחררו אליו חמצן, דבר ששינה לחלוטין את המצב האטומספירה בכדור שאפשר את התפתחות החיים (גם כיום פלנקטון בים מהווה את מקור החמצן האטמוספירי הגדול ביותר).

שוב יש פה דוגמא למפגש יצירתי והדדי בין שתי ממלכות, האורגנית והאנאורגנית.

כך בעצם, העולם החליף בית, עבר מהים אל היבשה, והטבע לבש צורה חדשה.

כל שינוי בממלכת הצומח משפיעה על התפתחות ממלכת החי. מהאצות הקטנות בים התהוו סוגי טחב על היבשה, דבר שהגביר עוד יותר את החמצן באויר. אחר כך הופיעו שרכים, צמחי גינקו (המכונה כיום ״מאובן חי״) וברושים ואורנים, כשלכל אלה זרעים חשופים המתפזרים ללא פרח או פרי. שנים רבות סברו כי הסביבה בה דינוזאורים חיו היתה נטולת פרחים כי לא מצאו מאובנים שיעידו אחרת.

ואז, כאשר הצמחים הפורחים הופיעו פתאום, התחוללו המהפיכה הגדולה הבאה של הטבע.

השינוי הגדול היה ביכולת של הצמחים הפורחים להתפשט בתנאים הקדומים של כדור הארץ, בו התחוללו שריפות רבות כל הזמן. השריפות מסייעות לזנים חדשים להתפתח ולהפוך למורכבים יותר, והן גם אלו שיצרו את המאובנים בעזרתם אליסה מצאה פתרון לחידה.

מתוך ההבנה שהתפתחות קורית מתוך יצירה בהדדיות, ולא מתוך תחרותיות (כפי שרבים נוטים לשייך למודל האבולוציה של דארווין) אלא מתוך שיתוף פעולה פורה ומפרה – למשל, בין ממלכת הצמח לממלכת החי ובין כוחות טבע מכלים לכוחות טבע מעודדי חיים, אליסה החלה לחפש תשובות במאובנים של הדבר הכי מהותי בצמח המקיים את המערכת הסימביוטית הזו – האבקנים. וכך, במקום לחפש מאובנים בהם נראים מבנים שלמים של צמח ״חזק״ ו״תחרותי״, היא התמקדה במציאת מאובנים של אבקנים זעירים, אשר כל גודלם אינו עולה על כמה מילימטרים בלבד.

כך היא פיצחה את סוגית התפתחותה של ממלכת הצומח הכל כך מהותית לקיום בכלל, זו אשר התחילה בים ולאט לאט עלתה אל היבשה וממלאה כיום שדות ועמקים עם חיים.

ריקי שחם מדיה

מעניין לחשוב שצמחים פורחים נקראים ״נושאי זרע״, Angiosperm, בעוד צמחים ללא פרחים נקראים ״חשופי זרע״, Gymnospermae, למרות שאין להם חשיפה פומבית מינית כמו לפרחים, אלא הזרעים שלהם ערומים ממש, ללא הגנה או בית. לכן נוכל לאמר שההבדל הגדול אשר מסייע לטבע להשתנות ולהיטב נמצא בדרך בה הצמח לוקח על עצמו את ה״אחריות״ לשאת צמיחה מתוכו, כמו לשאת את הפרח, עם כל עלי הכותרת שלו וחלקיו השונים והמורכבים אשר טומנים בחובם את הפוטנציאל להוות פרי, זה אשר יכיל וישמור על זרעיו ויתן להם תנאים להתפתח, וזאת במקום רק לפזרם. יפים ונועזים, הצמחים הפורחים עושים את מרבית העבודה היצירתית, המפרה ומשתפת-הפעולה המעניקה קיום לכולם.

4 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *